"אני? – יש לי כבוד! "

בימים אלה סיימתי להנחות קבוצה של 11 נערים עם התנהגות אימפולסיבית, בעיות אלימות, שעומדים בפני סילוק מבית ספר.
במהלך כל המפגשים הופתעתי  לראות את  הנערים משתפים – יודעים לדבר שהכבוד הוא זה שמנהל אותם ויודעים להגיד שיש מצבים בהם לא יוותרו ומעדיפים ללכת מכות מאשר להבליג – זה היה בתחילת הקבוצה.
במהלך הקבוצה דיברנו על מה גורם לי לכעוס וראינו כי לכל אחד מאיתנו גורמים שונים לכעס, ראינו כיצד ויכוח סתמי יכול להיגמר ברצח.  דיברנו על רווח והפסד, על מה אני יכול להגיד לעצמי לפני כניסה למריבה, במהלך המריבה ואחרי.
ההתרגשות היתה גדולה כשבכל מפגש סיפר אחד הנערים על הצלחה שהיתה לו –  איך הצליח לשלוט בעצמו. מול המורה, מולו אמו, איך ידע להבליג ולהגיד לעצמו – "לא שווה לי" ואיך ידע לזהות סימנים מקדימים. ולהתרחק מהמריבה.
כל מפגש מחדש יצאתי נרגשת מהשיתוף שלהם, מהכנות, ומהדרך שהם עושים ומהעובדה כי הם לא רוצים להיות אלימים – הם פשוט לא יודעים דרך אחרת.
וכשנערים שהאגו והכבוד כל כך חשובים להם אומרים את זה – מה אני עוד יכולה להגיד ?
מגנט לרנה קאסן

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email